למה בישראל כל כך מפחדים מגברים בחוטיני?
- יואב מאיר
- 7 ביוני
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 8 ביוני
מדי שנה, רגע לפני שמצעד הגאווה בתל אביב יוצא לדרך, חוזר אותו דיון. יש מי שטוענים שהמצעד "פרובוקטיבי מדי", שיש בו "יותר מדי עירום" וש"גברים בחוטיני על משאיות" מרחיקים אנשים. כמובן שכל מי שמשמיע טענות כאלו מעולם לא היה במצעד כי אם עוצרים לרגע ובודקים את המציאות, מגלים שהוויכוח הזה בכלל לא עוסק בחוטיני.
במצעד הגאווה בתל אביב צועדים למעלה ממאה אלף בני אדם. מתוך כל הקהל העצום הזה שכולל משפחות גאות, הורים ללהט"ב, ארגוני חינוך, עמותות חברתיות, להט"ב זהב ועוד מלא סטרייטים, יש כמה גברים שלובשים חוטיני או בגדים חושפניים במיוחד. ובכל זאת, הם מצליחים להפוך לכותרת המרכזית. למה?
הרי המצעד מתקיים בתל אביב - העיר הליברלית והחופשית ביותר בישראל, וכמובן, במזרח התיכון כולו. הוא צועד לאורך הטיילת, סמוך לחוף הים, מקום שבו בכל יום קיץ אפשר לראות אינספור נשים בביקיני או בחוטיני מבלי שאיש יפתח על כך מהדורות חדשות או דיונים סוערים ברשת.
כשנטע אלחמיסטר, בר רפאלי או כל דוגמנית אחרת מצטלמת בבגד ים חושפני לקמפיין מסחרי, הציבור לא יוצא למאבק נגד "הפרובוקציה". להפך. התמונות זוכות ללייקים, לשיתופים ולעיתים גם לשבחים על העצמה נשית וביטחון עצמי.
אבל ברגע שמדובר בגבר, פתאום אותם כללים משתנים.
אולי הסיבה היא שאנחנו חיים בחברה שעדיין רגילה לראות גוף נשי כמשהו שמותר להציג, לצרוך ואפילו למסחר. גוף גברי, לעומת זאת, אמור להיות חזק, מאופק, קשוח ולא מתעניין במבט של אחרים. וכשגבר בוחר ללבוש חוטיני, לרקוד על משאית או לחגוג את הגוף שלו בלי להתנצל - הוא מערער על הסדר המוכר.
הבעיה היא כנראה לא החוטיני. הבעיה היא מי שלובש אותו.
גבר בחוטיני מאתגר תפיסות ישנות של גבריות. הוא מסרב להתאים לתבנית של "הגבר הישראלי" כפי שחלק מהציבור עדיין מדמיין אותו. הוא אומר שאפשר להיות גבר ועדיין להיות צבעוני, מוחצן, סקסי, משוחרר ושמח בגוף שלך. וזה בדיוק מה שמטריד אנשים מסוימים. האירוניה היא שמצעד הגאווה מעולם לא נועד לרצות את כולם. הוא נולד מתוך מאבק על חופש. החופש לאהוב, החופש לחיות, והחופש להיות מי שאתה גם אם זה לא מוצא חן בעיני אחרים.
לכן השאלה האמיתית היא לא למה יש גברים בחוטיני במצעד הגאווה. השאלה היא למה בשנת 2026 עדיין יש אנשים שמפחדים מהם כל כך?
תגובות