אולגה דוידוביץ׳ לובשת את הזהות: האופנה שמאחורי ״1991״

אופנה היא אף פעם לא רק בגדים. היא יכולה להיות זיכרון, שפה, מרד, געגוע ואפילו ניסיון להבין מאיפה באנו ולאן אנחנו שייכים. בספר "1991", שעוסק בזהות בוכרית, בהגירה ובניסיון להשתלב בישראל, הבגדים והפרינטים הופכים לחלק מהסיפור של יוליה, גיבורת הספר, ולדרך נוספת לדבר על זהות שמורכבת מכמה עולמות במקביל.

כריכת הספר

החיבור בין אופנה לזהות הבוכרית התחיל דווקא מול פריט היסטורי במוזיאון ישראל בירושלים. "ראיתי מעיל בוכרי מטורף במוזיאון ישראל בירושלים וממש עפתי, כי הוא ממש משקף את התרבות הבוכרית, שהסיפור שלה מתחיל מסוחרים יהודים שהגיעו לאזור בוכרה שבאוזבקיסטן בגלל היותו צומת מרכזי בדרך המשי. הבוכרים התיישבו באזור הזה וכך גם זכו לשמם".

אבל עבור הסופרת, המפגש עם המעיל לא היה רק אסתטי. הוא התחבר מיד לזיכרון המשפחתי שלה. "הבוכרים היו מאסטרים בפרינטים, והמעיל הבוכרי במוזיאון ישראל ממש הדהד לי את הזהות שלי והזכיר לי את הסיפורים שאימא שלי סיפרה על סבא רבא שלי, שהיה סוחר בדים שהתמחה ביצירת פרינטים כמו שיש בבטנה של המעיל. ממש הרגשתי שהמעיל הזה מחזיק חתיכה מהד.נ.א. שלי ושל יוליה, גיבורת הסיפור".

אולגה דוידוביץ' - צילום יחצ

דווקא הבטנה, אותו חלק בבגד שבדרך כלל נועד להישאר מוסתר, הפכה לאחד האלמנטים המשמעותיים בעיצוב החזותי של הספר. "הפרינטים בבטנה של המעיל הזכירו לי את מה שהאימהות והסבתות שלי היו לובשות, שמלות צבעוניות, אבל מה שהדהים אותי עוד יותר היה מה שגיליתי על המעיל אחרי שעשיתי עליו קצת מחקר. במעיל עצמו יש כמה שכבות של זהויות, החלק החיצוני שלו עוצב בפרינט רוסי והחלק הפנימי עוצב בפרינט בוכרי".

צילום יחצ מוזיאון ישראל

השכבתיות הזו הפכה למטאפורה כמעט מושלמת ליוליה עצמה, ילדה ואחר כך אישה שנעה בין זהויות, שפות ומקומות. גם בכריכת הספר היא מקבלת ביטוי אופנתי ברור. "כשבינה כץ איירה את הדמות בכריכה היא נתנה מקום לכל הפרינט של המעיל, כולל הבטנה. זה הרגיש לי שהיא הבינה את יוליה, גיבורת הסיפור, כי היא נתנה מקום מרכזי בפרונט של החולצה לבטנה שאמורה להיות מוסתרת. היא גם עדכנה את המראה לטי־שירט משוחררת וקלילה כדי לתת לזה מראה ישראלי עכשווי".

גם הטיפוגרפיה שעל הכריכה ממשיכה את אותו משחק בין עבר להווה ובין זהויות שונות. "בן יפרח, שאחראי על עיצוב ה־1991 בכריכה, שאב את ההשראה של הפונט של המספרים מעיתונים רוסיים של שנות ה־90 המוקדמות ועדכן אותו לצבע ורוד מסטיק. אני חושבת שכל הקומפוזיציה בכריכה שיצרו שני המעצבים המדהימים האלה, בינה ובן, נותנת ליוליה מראה שיש בו כמה שכבות של זהות".

ב"1991" אין שמלה שעוברת מסבתא לאם ולבת, או פריט משפחתי שנשמר במשך דורות, אבל לבגדים יש תפקיד אחר ולא פחות משמעותי, הם הופכים לזירת המאבק של יוליה על הזכות להגדיר את עצמה. "בסיפור אין בגד מיוחד שיוליה נושאת אותו מדור לדור, אבל הבגדים בספר משמשים כזירה שבתוכה מתנהל מאבק בין קוד הלבוש שלפיו היא אמורה להתנהל אם היא רוצה להישאר ילדה בוכרית טובה, ובין איך שהיא רוצה להתלבש כדי להשתלב".

במובן הזה, אופנה היא אחת הדרכים המוחשיות ביותר לבטא את המתח שבין מסורת למרד. "בגדים יושבים בדיוק על הגבול שבין הפרטי לציבורי. זה הגוף שלי, אבל כולם מרגישים שיש להם זכות להגיד לי מה ואיך נכון להתלבש. יש משהו בבגד שהוא תוחם אותך ונותן לך אופי עוד לפני שמישהו הכיר אותך, והוא קצת מספר סיפור איפה אתה ביחס למשפחה שלך, ביחס לעצמך וביחס לחברה שבה אתה חי".

אחד הרגעים שמזקקים את המתח הזה הוא הרצון של יוליה המתבגרת ללבוש ג'ינס צמוד מפוקס. לכאורה עוד פריט אופנה, אבל למעשה סמל להשתייכות, להתבגרות ולגוף שמשנה את מקומו בעולם. הרגע הזה התחבר אצל הסופרת גם לזיכרון אישי. "כנערה מתבגרת, אני ממש זוכרת את הג'ינס הראשון שקניתי. הוא היה ג'ינס כחול כהה, גבוה וצמוד, מעוטר בפרחים סגולים בחגורה שלו, והחזקתי אותו בארון שנים אחרי שהפסקתי ללבוש אותו, כי מבחינתי הוא ביטא גם את הזהות הישראלית שלי וגם נקנה בשלב של התעוררות מינית ומודעות לגוף שלי ולמה שאני אוהבת ללבוש".

אם היה צריך להרכיב ליוליה מלתחה שתספר את סיפור חייה, כל תקופה הייתה מקבלת סילואט אחר. ב־1991, כשהיא בת שמונה ועולה לישראל, היא עדיין עטופה במקום שממנו הגיעה. "ארבע שכבות של סוודרים, מעיל, צעיף מצמר עזים ושיער אסוף עם פונפון. היא בת שמונה ומגיעה באמצע ינואר מטשקנט הקרה לישראל. היא עוד לגמרי לבושה כמו המקום שממנו באה".

ב־1997, כשהיא כבר בת 14 בבאר שבע, הבגדים מתחילים לספר סיפור מורכב יותר. "חולצה שגדולה עליה בשתי מידות והג'ינס הצמוד מפוקס. מבחינתי שני הפריטים האלה צריכים להיות יחד, כי הם מספרים את הסתירה שבתוכה. מצד אחד היא עדיין מסתירה את הגוף שלה כמו שלמדה שצריך לעשות, מצד שני היא כבר רוצה לראות איך היא נראית בג'ינס של נערה ישראלית".

עשור אחר כך, ב־2007, יוליה כבר בת 24. דווקא אז המראה הופך כמעט אנונימי. "הייתי מלבישה אותה בטי־שירט לבנה, ג'ינס וסנדלי שורש. אני חושבת שזה השלב שבו היא מצד אחד מרצה מאוד את אימא שלה והתרבות שממנה הגיעה, ומצד שני היא כבר מאוד ישראלית, אבל הזהות שלה מאוד כללית, כמעט בלי שום הצהרה. יש משהו בבגד הזה שהוא מבחינתי כמעט מוחק אותה, משהו שאומר, אני יכולה להתאים לכל מקום ומצד שני אני לא שייכת לשום מקום".

הטי־שירט הלבנה והג'ינס הם גם חלק מהמלתחה האישית של הסופרת, אבל אצלה תמיד מתווסף פרט קטן שמחזיר את האינדיבידואליות לתמונה. "אני מאוד אוהבת ללבוש טי־שירט לבנה עם ג'ינס כי זה לוק מנצח, אבל אני מנסה להוסיף לזה פריט ייחודי, אפילו ברמת תכשיט קטן, כזה שמספר משהו עליי, או על מי שאני בוחרת להיות באותו יום".

ב־2017, כשיוליה בת 34 וחוזרת לטשקנט, גם הבגד יכול סוף־סוף לחבר בין העולמות במקום לבחור ביניהם. "הייתי משאירה את הג'ינס שעליה, אבל נותנת לטי־שירט שלה פרינט בוכרי דומה לזה שבכריכה, או מלבישה אותה בטי־שירט לבנה עם פרינט בוכרי עדין בשרוולים. זה השלב בספר שהיא חוזרת גם למקום שממנו הכול התחיל, אוזבקיסטן, טשקנט, ויש לה הזדמנות להסתכל על הילדה שהייתה והאישה שהיא הפכה להיות בעיניים יותר מורכבות".

וכך, דרך מעיל היסטורי, בטנה צבעונית, ג'ינס צמוד, טי־שירט לבנה ופרינט בוכרי, נבנה למעשה סיפור שלם על הגירה. לא רק המעבר הפיזי ממדינה למדינה, אלא מה שקורה לזהות אחרי המעבר, מה נשאר, מה מוסתר, מה משתנה ומה אנחנו בוחרים להחזיר אל פני השטח.

"השאלות ששאלת גרמו לי לחשוב יותר לעומק על הדרך שבה אני תופסת לבוש. מבחינתי, בגדים מחזיקים בתוכם את הזהות שלנו. הזהות שלי מורכבת מזהות של מישהי שהיגרה לארץ, אומנם בגיל ממש צעיר, אבל זה חי בי, והעיסוק בשאלה איך הגירה משפיעה על הזהות הוא נושא שמעסיק אותי מאוד".

ואולי דווקא כאן נמצא החיבור החזק ביותר בין אופנה לסיפור של "1991", האפשרות לא לבחור בזהות אחת בלבד. "אני חושבת שהגירה יכולה לפרק שכבות בזהות, אבל היא יכולה גם לבנות שכבות ולהרחיב את המנעד הפנימי, ככה שניתן יהיה להחזיק כמה עולמות במקביל. ובמובן הזה, לבוש בשבילי הוא דרך לבטא את הגעגוע למקום שעזבתי, טשקנט, וגם הדרך לבטא את הילדה שצמחה לאישה בשמש הישראלית שאני כל כך אוהבת".