לוקאס בראבו ויעל שלביה שורפים את המדבר: ג’ינס, זיעה ומתח מיני
- 10 בפבר׳
- זמן קריאה 4 דקות
יש משהו כמעט חתרני בלראות את לוקאס בראבו, מי שכולנו התרגלנו לזהות כשף גבריאל מ'אמילי בפריז', עומד באמצע כביש מדברי מזויף, מול מספרה מאובקת, עטוף באור צהוב של אמריקנה, ונראה הרבה פחות כמו פנטזיה פריזאית והרבה יותר כמו גבר שמבין שהגוף שלו הוא חלק מהסיפור שהבגד מספר. הצילומים החדשים לקמפיין הג’ינסים של רנואר, שנערכו בישראל, לא מנסים להתחנף לרומנטיקה האירופית שהפכה אותו לאייקון, אלא לפרק אותה. לקחת את הדימוי הנקי, המעודן, המאוד-נטפליקס-פרנדלי, ולזרוק אותו בכוונה אל תוך עולם של זיעה, אבק, עור חשוף וג’ינס שעובד קשה בשביל להיראות קל.
לצידו ניצבת יעל שלביה, ולא בתפקיד המוכר של נערת שער נוצצת, אלא כאישה שמחזיקה את הסט במבט. הגוף שלה לא “מייפה” את הג’ינס, הוא דורש ממנו לעמוד בסטנדרט. טופ ג’ינס פתוח, מותן חשופה, תנועה חדה של אגן, וציפורניים ורודות שננעצות בכידון של אופנוע טורקיז כאילו הן אומרות דבר פשוט: זה לא צילום אופנה, זה צילום כוח. הדינמיקה ביניהם ברורה מהרגע הראשון. הוא לא הגבר שמוביל את הסצנה, היא לא הקישוט. יש ביניהם מתח, אבל לא רומנטי. מתח של שליטה, של זהות, של מי באמת נמצא בפריים.
וזה אולי הדבר הכי פרובוקטיבי בצילומים האלה. לא העירום המרומז, לא החולצות הפתוחות, לא השרירים שמתחת לטריקו הלבן. הפרובוקציה האמיתית היא הבחירה למקם את הג’ינס במרכז של נרטיב מגדרי. בראבו לא “לובש ג’ינס גברי”, ושלביה לא “מרככת” את הבגד בנשיות. שניהם לובשים אותו כאמצעי הצהרה. הג’ינס כאן לא מנסה להיות סקסי, הוא מנסה להיות נוכח. כבד, מחוספס, כזה שמרגיש על הגוף. כזה שמזכיר שבגד יכול להיות חומה, שריון, או הזמנה – תלוי מי עומד בתוכו.
סט הצילומים, שנבנה כולו בהשראת נוואדה ותרבות הדרכים האמריקאית, משחק במודע על פנטזיית החופש. אופנוע, מספרה בצד הדרך, תאורה של סוף יום, תחושת “ברחנו מהעיר”. אבל בתוך הפנטזיה הזו יש קריצה ברורה לצופה. הכול מבוים, הכול מדויק, הכול ישראלי מאוד. אמריקה היא רק תפאורה. מה שבאמת קורה כאן הוא ניסיון לייבא שפה ויזואלית חצופה יותר אל תוך מותג מקומי, כזה שלא מפחד לשים גוף, מיניות וזהות בפרונט, בלי להתנצל ובלי להסתתר מאחורי נרטיב משפחתי.
במובן הזה, הבחירה בבראבו היא לא מקרית. הדימוי שלו, שנולד על המסך כגבר רגיש, נאה, קצת אבוד וקצת אידיאלי מדי, מקבל כאן גרסה מחוספסת יותר. פחות שף מהחלומות, יותר גבר בעולם פיזי. ושלביה, דווקא מהמקום שבו התרגלנו לראות אותה כמושלמת מדי, שוברת את הזכוכית. היא לא מבקשת שיאהבו אותה, היא דורשת שיראו אותה. והג’ינס, הכוכב המוצהר של הקמפיין, נהנה מכל רגע.
אולי זו הסיבה שהקמפיין הזה מרגיש לא נוח במובן הטוב של המילה. הוא לא רק מוכר ג’ינס. הוא מוכר עמדה. עמדה שאומרת שאופנה ישראלית יכולה להרשות לעצמה להיות בועטת, מינית, משחקת במתח שבין גבריות לנשיות, ומעל הכול – לא מפחדת להיראות. כי כשג’ינס הופך לכלי ביטוי ולא רק לפריט בארון, משהו בתמונה הרחבה של אופנה, גוף וכוח מתחיל לזוז. ובדיוק שם, בין אבק מדברי מזויף למבט ישיר למצלמה, נולדת פרובוקציה שעובדת.
הצילומים החדשים לקמפיין הג’ינסים של רנואר, שנערכו בישראל, לא מנסים להתחנף לרומנטיקה האירופית שהפכה אותו לאייקון, אלא לפרק אותה. לקחת את הדימוי הנקי, המעודן, המאוד־נטפליקס־פרנדלי, ולזרוק אותו בכוונה אל תוך עולם של זיעה, אבק, עור חשוף וג’ינס שעובד קשה בשביל להיראות קל.
לצידו ניצבת יעל שלביה, ולא בתפקיד המוכר של נערת שער נוצצת, אלא כאישה שמחזיקה את הסט במבט. הגוף שלה לא “מייפה” את הג’ינס, הוא דורש ממנו לעמוד בסטנדרט. טופ ג’ינס פתוח, מותן חשופה, תנועה חדה של אגן, וציפורניים ורודות שננעצות בכידון של אופנוע טורקיז כאילו הן אומרות דבר פשוט: זה לא צילום אופנה, זה צילום כוח. הדינמיקה ביניהם ברורה מהרגע הראשון. הוא לא הגבר שמוביל את הסצנה, היא לא הקישוט. יש ביניהם מתח, אבל לא רומנטי. מתח של שליטה, של זהות, של מי באמת נמצא בפריים.
וזה אולי הדבר הכי פרובוקטיבי בצילומים האלה. לא העירום המרומז, לא החולצות הפתוחות, לא השרירים שמתחת לטריקו הלבן. הפרובוקציה האמיתית היא הבחירה למקם את הג’ינס במרכז של נרטיב מגדרי. בראבו לא “לובש ג’ינס גברי”, ושלביה לא “מרככת” את הבגד בנשיות. שניהם לובשים אותו כאמצעי הצהרה. הג’ינס כאן לא מנסה להיות סקסי, הוא מנסה להיות נוכח. כבד, מחוספס, כזה שמרגיש על הגוף. כזה שמזכיר שבגד יכול להיות חומה, שריון, או הזמנה – תלוי מי עומד בתוכו.
סט הצילומים, שנבנה כולו בהשראת נוואדה ותרבות הדרכים האמריקאית, משחק במודע על פנטזיית החופש. אופנוע, מספרה בצד הדרך, תאורה של סוף יום, תחושת “ברחנו מהעיר”. אבל בתוך הפנטזיה הזו יש קריצה ברורה לצופה. הכול מבוים, הכול מדויק, הכול ישראלי מאוד. אמריקה היא רק תפאורה. מה שבאמת קורה כאן הוא ניסיון לייבא שפה ויזואלית חצופה יותר אל תוך מותג מקומי, כזה שלא מפחד לשים גוף, מיניות וזהות בפרונט, בלי להתנצל ובלי להסתתר מאחורי נרטיב משפחתי.
במובן הזה, הבחירה בבראבו היא לא מקרית. הדימוי שלו, שנולד על המסך כגבר רגיש, נאה, קצת אבוד וקצת אידיאלי מדי, מקבל כאן גרסה מחוספסת יותר. פחות שף מהחלומות, יותר גבר בעולם פיזי. ושלביה, דווקא מהמקום שבו התרגלנו לראות אותה כמושלמת מדי, שוברת את הזכוכית. היא לא מבקשת שיאהבו אותה, היא דורשת שיראו אותה. והג’ינס, הכוכב המוצהר של הקמפיין, נהנה מכל רגע.
אולי זו הסיבה שהקמפיין הזה מרגיש לא נוח במובן הטוב של המילה. הוא לא רק מוכר ג’ינס. הוא מוכר עמדה. עמדה שאומרת שאופנה ישראלית יכולה להרשות לעצמה להיות בועטת, מינית, משחקת במתח שבין גבריות לנשיות, ומעל הכול – לא מפחדת להיראות. כי כשג’ינס הופך לכלי ביטוי ולא רק לפריט בארון, משהו בתמונה הרחבה של אופנה, גוף וכוח מתחיל לזוז. ובדיוק שם, בין אבק מדברי מזויף למבט ישיר למצלמה, נולדת פרובוקציה שעובדת.
תגובות