טור דעה: מי מפחד מכתף נשית? הסיפור האמיתי מאחורי הבקשה מנועה קירל
- לפני 7 ימים
- זמן קריאה 2 דקות
הסיפור על נועה קירל והבקשה של ערוץ 14 לכסות כתף במסיבת עיתונאים הוא לא רכילות תרבותית. הוא סימפטום. כי זה אף פעם לא באמת על גופייה עם כתפייה אחת. זה על מי קובע את גבולות הנראות של אישה במרחב הציבורי.
נועה קירל חזקה, מודעת, חכמה. היא בחרה ללבוש ג’קט לריאיון והורידה אותו אחר כך. מבחינתה - לא דרמה. אבל הדרמה היא שלנו כחברה. הרגע שבו בקשה כזו נשמעת סבירה. הרגע שבו אישה מתבקשת “להתאים את עצמה” כדי לא להפריע לתפיסת עולם של מישהו אחר.
זה מנגנון מוכר. הוא מתחיל בנימוס. “רק תכסי קצת”. “רק לכמה דקות”. “מתוך כבוד”. אבל כבוד חד־צדדי הוא לא כבוד - הוא היררכיה. הוא מסר סמוי שאומר: הגוף שלך בעייתי. הגוף שלך דורש ויסות. הגוף שלך צריך פיקוח.
וכאן נכנסת ההדתה הזוחלת. לא חקיקה דרמטית. לא שלטים ענקיים. אלא נורמות קטנות שמחלחלות. עוד שכבה על הכתף. עוד בד שמכסה. עוד אישה שלומדת להתכווץ.
אני עוסק שנים באופנה ובדימוי גוף. אני יודע שלבוש הוא שפה. כשמבקשים מאישה לשנות את הלבוש שלה כדי שמישהו אחר ירגיש בנוח - מבקשים ממנה לשנות את הקול שלה. להנמיך. לטשטש. להתאים.
והשאלה הפשוטה שצריך לשאול היא זו: אם גבר היה עומד שם בגופייה - האם היו מבקשים ממנו להתכסות? אם התשובה היא לא, זה לא עניין של צניעות. זה עניין של שליטה מגדרית.
הדרת נשים לא מתחילה בהפרדה מוחלטת. היא מתחילה בבקשה הקטנה. בהערה. בהנחה שגוף נשי הוא תמיד קצת “יותר מדי”.
אפשר לכבד אמונות. אפשר לנהל שיח מורכב. אבל חופש לא אמור להיות תלוי במי שמחזיק במיקרופון. חופש לא אמור להיות מותנה בזווית צילום.
כתף נשית אינה איום על הדמוקרטיה. היא תזכורת לכך שנשים אינן צריכות רשות כדי להיות נראות.
הסיפור הזה הוא לא על מה שנועה קירל לבשה. הוא על מה שאנחנו מוכנים לקבל כרגיל.
וכשדיכוי מתחפש לנימוס - זה בדיוק הרגע שבו צריך להרים את הקול.
תגובות