המעצב אביעד אריק הרמן נע בין שייכות לרצון להתבלט

יש משהו כמעט מהפכני בזה שמעצב תלבושות שעמד מאחורי הפקות ענק בינלאומיות, תחרויות נוצצות ובמות מהגדולות בעולם, בוחר דווקא להתמסר לאסתטיקה הצנועה של הקיבוץ הישראלי. לא פאייטים, לא מחוכים דרמטיים ולא שמלות קוטור מוגזמות - אלא חולצות כחולות, בדי עבודה, גזרות פשוטות וזיכרון ישראלי קולקטיבי. אבל דווקא מתוך הפשטות הזאת, המעצב אביעד אריק הרמן מצליח לזקק רגש עמוק, כמעט נוסטלגי, שמרגיש רלוונטי מתמיד.

צילום אפרת מזור

במופע החדש “ציפור שיר” של הכוריאוגרף יורם כרמי ולהקת המחול פרסקו, התלבושות אינן רק חלק מהתפאורה, הן הופכות לשפה שלמה. כזו שנעה בין עבר להווה, בין קולקטיב לאינדיבידואל, בין זיכרון ישראלי לבין אופנה עכשווית.

“אחרי שנים כמעצב בינלאומי, שעובד עם מוסדות תרבות, להקות מחול ובמות גדולות בארץ ובעולם, דווקא המפגש עם האסתטיקה הצנועה והקולקטיבית של הקיבוץ הישראלי מרגש במיוחד עבורי,” מספר אביעד. “לאורך השנים עיצבתי עולמות מאוד גדולים, תיאטרליים ולעיתים גם זוהרים, בין מחזות זמר כמו Mamma Mia!, Chicago, Hair, Les Misérables ו-Barbie Live! - דרך הבלט הלאומי של קובה, להקת המחול הלאומית של ספרד, בלט וושינגטון והתיאטרון הלאומי של ישראל הבימה. אבל כאן היה משהו אחר, כמעט אינטימי. חזרה אל החולצה הכחולה, אל בגדי העבודה, אל שפה חזותית שלא נולדה מתוך רצון להרשים, אלא מתוך צורך, אידיאולוגיה וחיי קהילה”.

צילום אפרת מזור

במקום להפוך את בגדי הקיבוץ לתחפושת נוסטלגית או לשחזור היסטורי צפוי, אביעד בוחר לפרק את הסמל הישראלי הכי מזוהה, החולצה הכחולה, ולהרכיב אותו מחדש דרך פריזמה עכשווית. “החולצה הכחולה היא סמל מאוד חזק בתרבות הישראלית,” הוא אומר. “אני מאמין שהמפתח הוא לא לשחזר את הסמל, אלא לתת לו חיים חדשים. לקחתי את הפשטות, גווני הכחול ותחושת העבודה והיחד שהבגד מייצג, אבל תרגמתי אותם לשפה יותר רכה, זורמת ובימתית, עם בדים שמגיבים יפה לתנועה ולאור הבמה”.

צילום אפרת מזור

וזה אולי ההבדל הגדול בין אופנה לבין תלבושת במה. בעוד אופנה לעיתים נועדה לייצר רגע מצולם, כאן הבגד חייב לנשום. לזוז. לחיות. “התלבושת היא האלמנט הכי חשוב בעיצוב הזהות והחזות של המופע,” מסביר אביעד. “היא לא יכולה להיות רק יפה. היא צריכה להגיב לתנועה, לאור, לנשימה, למתח בין הגופים”.

החיבור עם הכוריאוגרף יורם כרמי הפך את התהליך ליצירה כמעט אורגנית. “יורם הביא איתו עולם מאוד רגשי ואטמוספרי, עם חיבור עמוק לזיכרון, למוזיקה, לשורש ישראלי וגם למשהו מאוד עכשווי. הדיאלוג בינינו היה אינטואיטיבי, רצינו למצוא שפה שבה הבגד מרחיב את התחושה של היצירה”.

גם הבחירות העיצוביות עצמן מספרות את הסיפור הזה: אחידות קבוצתית לצד פרטים קטנים שמאפשרים לכל רקדן לשמור על זהות משלו. אורכי מכנסיים משתנים, שכבות, נפחים שונים ותנועה אחרת של הבד על כל גוף. “רציתי שהקבוצה תרגיש כמו גוף אחד,” הוא אומר, “אבל שאפשר יהיה לראות גם את האדם שבתוכה”.

וזה בדיוק המקום שבו “ציפור שיר” פוגש גם את הסיפור האישי של אביעד עצמו. ילד שגדל באופקים, הרגיש שונה, ונע תמיד בין שייכות לבין צורך לבטא עולם פנימי אחר. “כילד באופקים, תמיד הרגשתי קצת בין עולמות,” הוא משתף. “מצד אחד מאוד ישראלי ושייך לנוף המקומי, ומצד שני עם עולם פנימי גדול ועשיר של דמיון, עיצוב ואסתטיקה. ב‘ציפור שיר’ פגשתי בדיוק את המתח הזה, בין קולקטיב לאינדיבידואל, בין שורשים לבין הרצון לעוף למקומות אחרים”.

המופע החדש של יורם כרמי, מייסד וכוריאוגרף להקת המחול פרסקו, מבקר ומתרפק על שורשיו של כרמי, בן למשפחה מצאצאי מגורשי ספרד. על רקע השנים המורכבות שעוברת ישראל, כרמי מקפל את ציר הזמן ומחבר בין אישי, קולקטיבי ואוניברסלי לכדי מרחב אחד של תנועה, גוף וצליל.

ובתוך כל זה, דווקא הבגד, הפריט הכי יומיומי, הכי ישראלי, הכי “פשוט”, הופך לדבר שמספר את הסיפור הכי עמוק על זהות, שייכות וגעגוע.